אלימות ילדים - למה זה קורה

הילדים של ימינו נעים על הציר של חוסר מול שפע

שפע - האבחנה הברורה בין עולם המבוגרים לעולם הילדים היטשטשה מאד במילניום החדש, ילדים חשופים לכמויות אדירות של אינפורמציה, שרובה אינה מותאמת לגילם הכרונולוגי וליכולתם לעבד ולהבין. אינסוף גירויים ומידע מציפים אותם מכל עבר, טלוויזיה, אינטרנט, משחקי מחשב, פרסום וכו'. לדוגמא - שלט חוצות ענק של בחורה מעורטלת עם מבט פתייני, הוא מידע שזורם אל הילד/ה שלא בטוח מבינים נכון את המסרים.

ילדים נחשפים לתכנים שונים שמצד אחד מבלבלים, מבהילים, או מגעילים אותם, ומצד שני מושכים מסקרנים ומרתקים אותם ומיד שולחים אותם לעשות את מה שרוב הילדים הנורמליים נוטים לעשות - לנסות את זה בבית... לנוכח עומס החיים, לעיתים קרובות נוח להורים שהמדיה מהווה בייביסיטר זמין. כאשר הילד עסוק בפלאפון, מחשב, טלוויזיה, יש לנו ההורים, זמן לבצע את אלף המטלות המונחות על כתפינו, או לבלות "זמן איכות" עם המדיה בעצמנו... להורים רבים יש תחושה מוטעית שאם הילד נמצא בטווח ראייתם, הכל טוב ובטוח, כשלמעשה המרחבים הווירטואליים מזמנים סכנות למכביר, גם אם הילד יושב ממש צמוד אלינו על

הספה. מה שמביא אותנו לצד של החסר

חסר - במקרים רבים, ילדים נחשפים לכל המידע הזה, ללא תיווך הולם ומספק של מבוגרים שאמור לסייע להם לפתח הבנה ביקורתית באשר לאמת מול השקר הקיים במידע, לזהות את המסרים הגלויים והסמויים ואת המטרות החבויות בכל פרסום, כתבה או תכנית ראליטי פופולרית ובמקביל לפתח "עמוד שדרה ערכי" לנוכח ההצפה של כל אלו

הורים וגם מורים שוכחים לפעמים שילדים חסרים את התחכום, העומק והיכולת להבחין בין נכון וראוי, לשקרי ובלתי ראוי, כך שכל מידע אליו הם נחשפים, הם חווים כמציאות ואמת, מה שהופך את התיווך, הבקרה וההתעניינות ההורית וגם המורית לקריטית

גם בנושאים השונים ורמת השיח, מתקיים חסר אמיתי. בתחומים מסוימים, ההורים לא מרפים, מדברים, מעירים, מטיפים ומציעים, בעוד שבנושאים אחרים, הורים מעדיפים לנקוט מדיניות "בת יענה", ובלבד שלא לפתוח שיח עם הילדים על הנושא, לדוגמא - מיניות. מאחר ובני אדם באשר הם, הינם יצורים מיניים עוד בטרם היוולדם, העיסוק במיניות מלווה אותם לאורך רוב חייהם באופנים שונים. גם ילדים קטנים מתעניינים בכך, ובוודאי כאלו שכבר נחשפו לנושא באמצעות סרטונים, פרסומות, פורנו וכו', הם יודעים שזה קיים, הם סקרנים, יש להם שאלות והם רוצים תשובות ולא התחמקויות. ילדים שחשים כי ההורים (וגם המורים) מתחמקים מלעסוק בנושא ולא נותנים להם מענה מספק, יפנו למקורות אחרים בכדי לחפש תשובות ולספק את סקרנותם, מאחר ומידע הוא כל כך נגיש וקל להשגה, אין ספק כי הם יקבלו תשובות, אך לא בהכרח את הנכונות

בנושאים מורכבים שכאלו, מתקיימת ציפייה הן מצד ההורים והן מצד מערכת החינוך שכל אחד מהצדדים ייקח אחריות על הנושא ויפטור את הצד השני מהצורך לעסוק בכך. השיח החסר על מיניות לדוגמא, פעמים רבות מותיר את הילדים עם ואקום של מידע והבנה שמתמלא ממקורות מפוקפקים במידע לא ראוי

מערכת החינוך (ובכללה גם רוב ההורים), נוטה להזדעק ולנקוט בפעולות נמרצות, כתגובה לגילויי אלימות, בריונות, תוקפנות וכו'. כאשר הכיתה מתנהלת בשגרה, בה מידת גילויי האלימות הם "בתחום הסביר", יש נטייה שלא להתעסק בכך יותר מידי. אם ברצוננו לגדל את ילדנו לאי אלימות, סובלנות, כבוד הדדי ורגישות לאחר, יש להקדיש לנושאים הללו זמן, מקום ורצון אמיתי. למעשה, זהו מעבר מחינוך ריאקטיבי לחינוך פרואקטיבי, שמבין ומסכים שהחינוך "לבנאדמיות" (אליבא דנמרוד אלוני), הוא למעשה המעשה החינוכי החשוב ביותר ולאו דווקא הקניית מידע בנושאים כאלו או אחרים. חינוך שכזה צריך שיהיה תמידי, שיטתי, עקבי עם מקום של כבוד בתוך מערכת הלימודים של כל הגילאים ולא שיעור או שיחה מקריים המתקיימים אחרי אירוע חמור. בנושאים הללו לא תעבוד שיטת "הזבנג וגמרנו" לפיה מרחיקים את הגורם המפריע, מסמנים V על שיחה עם הכיתה וזהו, אלא עבודה סיזיפית של דיאלוג כן, אותנטי, מתמשך, תוך שיתוף מלא של כל השותפים לתהליך החינוכי - ילדים, הורים, וצוות חינוכי. ההפרדה המתקיימת בין מה שקורה בבית הספר לבין מה שקורה מחוץ לתחומו ובשעות הבית, היא מלאכותית ואיננה משרתת את צרכי הילדים. יש חשיבות בקיום דיאלוג שוטף, מעורבות אקטיבית ושיתוף פעולה מלא בין ההורים לבית הספר כדי לתת מענים רציפים, שלמים, הוליסטיים ומקיפים לצרכים השונים של הילדים

מודלינג - בחיפושנו המתמיד אחרי שיטות חינוך חדשניות, יצירתיות ואפקטיביות, אנחנו שוכחים את הכלי העוצמתי ביותר בחינוך שהוא הדוגמא האישית, זו שמתחילה בבית עם ההורים וממשיכה דרך דמויות המבוגרים אותם פוגשים הילדים בבית הספר. כאשר אנחנו רוצים לחנך ילדים להתנהגות מכבדת, מתחשבת ובלתי מתלהמת, חשוב שאנו עצמנו כהורים ואנשי חינוך, נעניק להם דוגמא אישית מתאימה. כאשר ילדים פוגשים בכיתה מורה שמאבדת שליטה וצועקת, או בבית את ההורים מדברים בגסות ובתוקפנות לנותני שירותים שונים, רבים עם אחרים בכביש מקללים ונלחמים, אין פלא שילדינו מתנהגים בדיוק באותו האופן אחד עם השני

בסופו של דבר את מה שהם יודעים הם למדו מאיתנו המבוגרים

עניין נוסף, הוא תנועת המטוטלת של מה נחשב ראוי ומה לא. כולנו יודעים ומבינים כי ילדים (כבר בגיל צעיר מאד) לומדים על העולם מחיקוי, התנסות וחקירה. בעבר, טווח התנהגויות של ילדים צעירים סביב נושאים רגישים, היה גמיש וסובלני יותר, מה שאפשר לילדים מרחב אמיתי של חקירה והתנסות. נדמה כי היום, גם התנהגויות שנחשבות רגילות וטבעיות מתקבלות על ידי המבוגרים כקיצוניות ואף פתולוגיות, מה שלא מאפשר לילדים לעבור תהליך טבעי של למידה ואף מעביר מסר של איסור, בושה ופחד שגורם להם להתנהגויות קיצוניות הנובעות מתוך צורך נורמלי בהתנסות והתפתחות

ברמה הפרגמטית

לבחור להשקיע זמן משמעותי ואיכותי בחינוך לאנושיות, חברתיות ורגישות, כן גם על חשבון אנגלית ומתמטיקה

· לזכור שילדים מחקים את מה שהם רואים ולא את מה שאומרים להם לעשות

· לפתח שיחות יזומות עם ילדים כבר מגיל צעיר (כמובן בהתאם להבנה והיכולת) בכל הנושאים - מגדר, יחסים עם אחרים, התחשבות, אלימות, ניצול, מיניות וכו'. אף אחד לא ילמד אותם במקומנו

· להיות מעורבים באופן אותנטי, מתעניין ובלתי שיפוטי בחייהם, כדי שיוכלו לראות בנו מבוגרים משמעותיים וברי שיח ולא רק בעלי תפקיד

· לקחת בחשבון, שבעולם הגלובאלי והפתוח שלנו, אין סודות, גם לא בפני הילדים הצעירים, לכן כדאי שנדבר איתם על הכל, כך נוכל להיות אחראיים במידה רבה על המידע אותו הם מקבלים