"פרה עלובה"

מספרים על חכם טיבטי שסייר בעולם עם תלמידו הצעיר. הגיעו לקרחת יער שבה עמד צריף דל ומט

ליפול, בחצר ראו פרה כחושה קשורה לעמוד

בהיכנסם לבית פגשו את אב המשפחה, רזה ועלוב למראה, שסיפר להם שכל הפרנסה הדחוקה של משפחתו מגיעה ממעט החלב שמספקת הפרה

כשיצאו מן הביקור המדכא, ביקש החכם מתלמידו לקחת את הפרה הכחושה ולדרדר אותה אל התהום. התלמיד ניסה להניא את רבו מן המעשה המזוויע שידון את המשפחה האומללה לרעב ומוות, אך ללא הועיל באין ברירה ביצע את מצוות החכם. לאחר שנים, עם מותו של החכם, אכול רגשות אשמה, החליט

התלמיד, שבגר בינתיים, לשוב לקרחת היער ולהעניק למשפחה האומללה את כל חסכונותיו ובכך לכפר על המעשה הנורא

בהתקרבו אל קרחת היער, נמלא ליבו צער, הצריף הדל נעלם ובמקומו עמד ארמון מהודר. מהוסס דפק בדלת והתעניין בגורל המשפחה שגרה בעבר בצריף, האיש האיר פנים לצעיר הזמינו אל הארמון ושם סיפר לו את קורות אותה משפחה עלובה - הייתה לנו פרה כחושה שנתנה מעט חלב, תמורתו החלפנו מזון רק כדי לשרוד. יום אחד נפלה הפרה ומתה ואנו נאלצנו למצוא דרכים יצירתיות וחדשות על מנת להתפרנס, וכך התפתחנו והתעשרנו - הודות למותה של אותה פרה עלובה

ולמי מאיתנו אין פרה שכזו? לפחות אחת

- אצל אחד, זוהי אותו שולחן עבודה, התוקע אותנו לפחות 8 שעות ביום. עבודה שנואה, אפרורית, משעממת, שאינה ממצה אפילו עשירית מכוח הדמיון שנחנו בו, ממגוון היכולות הטמון בתוכנו - היצירתיות, הרצון לחדש, להפתיע, ליצור. אנו תקועים בעבודה משמימה, לא מוערכים, לא מעריכים, לא מתוגמלים כראוי, בעיקר כי כך התרגלנו והשינוי - מאיים

- עבור אחר, הפרה העלובה היא ההישארות במערכת יחסים - אומללה, בה אוחזים בכוח בפנטזיה אבודה, על אהבה מושלמת מחבקת וטובה, חברות אמת, אוזן קשבת ולב אוהב, אך במציאות היומיומית חיים בתוך בועה של צער וכאב, השפלה וניצול, אכזבה תמידית ולמרות זאת נאחזים בשקר, מחוסר האמונה שיכול וצריך להיות אחרת, שכל אחד מאיתנו ראוי להיות נאהב בזכות מי שהוא.

לכולנו יש פרה כזו או אחרת, כולנו חיים חלקים גדולים מחיינו לא מתוך בחירה, אלא מתוך כורח.

כולנו גדלים עם חלומות גדולים שחולמים הורינו עבורנו ואחר כך, כאלו שאנו רוקמים עבור עצמנו, משוכנעים שעוד מעט ונגשים את כולם.

כשאנו גדלים, אנו לומדים לדחוק את חלומותינו, לוותר עליהם, ללכת עם הזרם לעשות מה שצריך, מה שמצפים מאיתנו, להתנהג כמו כולם.

כך, אט אט, אנו אוספים לתוך חיינו פרות עלובות שחונקות את החדווה והיצירתיות, השמחה והחדשנות שאפיינו אותנו עד ממש לא מזמן.

אף פעם לא מאוחר מידי לבעוט החוצה את הפרה החונקת ולגלות מחדש את הכוח והאומץ, להסתכל ולראות אל מעבר לקצה האף, לשמוע ולהקשיב לרחשי הלב, לקרוא בשם לחלומות הכמוסים, קטנים כגדולים, להעז ולפרוץ את מחסומי ההווה הפחד והנינוחות שהופכים אותנו קטנים ומבוהלים.