Screen-Shot-2013-03-25-at-1.37.27-PM.png

"ניקיון פסח"

אנו ישובים על שרפרף מהוה, דהוי ונמוך קומה, מרגישים גבוהים וחשובים, ודנים בקלילות לא אופיינית, לשבט או לחסד, את כל חפצי חיינו, אלו שנרכשו בעמל, וגם אלו שנתגלגלו לביתנו בדרך לא ידועה.

אט ואט הולכת וגובהת הערימה שעוד רגע קט תועבר לצדקה, ועמה גדלה תחושת ההתחדשות, ההזדכות והנדיבות שלנו.

כמה קל להיפרד מחפצים, לשנות את סידור הרהיטים, להבריק ולמרק כל פינה בבית ולדמות בנפשנו שהפעם עשינו ניקיון יסודי של ממש.

עברו רק שבועיים מאז החג, הבית עדיין זוהר, מסודר צבוע ומחודש, בעקבותיו אץ לו יום העצמאות ושני מועדים משמעותיים אלו, כאילו חברו יחד והם מגלגלים לפתחנו הזדמנות "לעשות פסח" בתוך נפשנו פנימה.

להעז ולהביט באומץ על רקמת חיינו העדינה, זו המגדירה את כולנו, בני אדם באשר הם, ובעדינות למשוך את חוטי אותה רקמה כדי לבדוק האם החוט עדיין קשור.

האם אותו שריון הפנטזיה המלווה אותנו כבר שנים, אולי מאז היינו ילדים - להיות טייס, או רופא, או שחקנית, או מדענית, עדיין מתאים? ואולי שריון הפנטזיה כבר התחלף באחר, וזה הישן כבר לוחץ ולא נוח, אבל לא נעים אחרי כל כך הרבה שנים להודות בפני כולם ועוד יותר בפני עצמנו שהפנטזיה כבר לא מעניינת.

 שמא זכר העלבון שעלב בנו מאן דהוא, לפני זמן כה רב, וכבר שכחנו על מה ולמה, ועדיין אנו נושאים על גבנו את צלב הנעלבים בגאווה ובגאון, מסרבים להיפרד ממנו, שמא בגין השכחה או הסליחה נראה בעיני עצמנו חלשים.

 מה בדבר חלומות של פעם (ואולי "פעם" לא רחוק) האם הם עוד רלוונטיים? חלומות, כמו אנשים - משתנים, מתפתחים, מחליפים צורות, ואולי הגיע הזמן להרשות לעצמנו לחלום חלומות חדשים.. ואולי אפילו להגשים כמה מהם.

 לרענן את רשימת הרצונות - פעמים כה רבות, אנו פועלים מתוך צורך: צריך לעבוד, צריך לבשל, צריך לנקות.... פעם בשנה, (רק בפסח).

מותר להחליף את המילה צריך במילה - רוצה זוהי אינה מטלה פשוטה כלל ועיקר! חכו ותראו! אבל לא נוכל להתחיל ולהגשים את  רצונותינו אם לא נדע מה.

• לדרג את מלאי השווה, חשוב, דחוף - יותר דחוף ישיבה בעבודה? יותר חשוב ללכת עם הילד לאסיפת הורים? יותר שווה לבלות זמן איכותי וכיפי עם בן/בת הזוג? מותר, אפשר ורצוי לבחון את סדרי העדיפויות ולשנותם, בכל שבוע לתת חשיבות לתחום אחד בחיינו ובכך להקל על רגשות האשמה, האכזבה, הכעס ולהגדיל את תחושות ההנאה, המימוש והמיצוי.

 להגדיר מחדש את סולם העיקר והטפל - כמה פעמים אנו מוצאים עצמנו מתווכחים ויכוחים מרים עם הילדים/בעל/בוס, על עניינים.

טריביאליים וקטנוניים, ומיד אח"כ מצטערים על הזמן המבוזבז והכעס המיותר. (שווה 3 ימי ברוגז בגלל הבלגן בחדר של הילד?) חשוב להזכיר לעצמנו מידי פעם מהם הדברים החשובים באמת בהם כדאי, שווה ורצוי להתמקד.

בדיוק כמו היכולת לברור ולהשליך את החפצים שלא משרתים אותנו יותר ואולי אף מכבידים ומפריעים לנו במסגרת הניקיון הגדול, כך גם ב"פסח של הנפש", אנו צוללים פנימה ובודקים מה מכל המילים והמראות והזיכרונות וההרגלים וההתנהגויות שאספנו וצברנו ותייקנו במהלך חיינו, כבר אינו שימושי לנו יותר והוא מעיק ומעכב אותנו בהמשך המסע המופלא של חיינו.

אמת, יש פחד בפרידה מן המוכר והידוע, אפילו אם הוא לא לגמרי טוב ומיטיב, אך מנגד יש משהו נפלא, מסעיר ומרגש בגילוי החדש והלא מוכר, והרי זהו בעצם טעם החיים.


22.jpg

"פרה עלובה"

מספרים על חכם טיבטי שסייר בעולם עם תלמידו הצעיר. הגיעו לקרחת יער שבה עמד צריף דל ומט ליפול, בחצר ראו פרה כחושה קשורה לעמוד.


בהיכנסם לבית פגשו את אב המשפחה, רזה ועלוב למראה, שסיפר להם שכל הפרנסה הדחוקה של משפחתו מגיעה ממעט החלב שמספקת הפרה.

כשיצאו מן הביקור המדכא, ביקש החכם מתלמידו לקחת את הפרה הכחושה ולדרדר אותה אל התהום. התלמיד ניסה להניא את רבו מן המעשה המזוויע שידון את המשפחה האומללה לרעב ומוות, אך ללא הועיל. באין ברירה ביצע את מצוות החכם.

לאחר שנים, עם מותו של החכם, אכול רגשות אשמה, החליט התלמיד, שבגר בינתיים, לשוב לקרחת היער ולהעניק למשפחה האומללה את כל חסכונותיו ובכך לכפר על המעשה הנורא.

בהתקרבו אל קרחת היער, נמלא ליבו צער, הצריף הדל נעלם ובמקומו עמד ארמון מהודר. מהוסס דפק בדלת והתעניין בגורל המשפחה שגרה בעבר בצריף, האיש האיר פנים לצעיר הזמינו אל הארמון ושם סיפר לו את קורות אותה משפחה עלובה - "הייתה לנו פרה כחושה שנתנה מעט חלב, תמורתו החלפנו מזון רק כדי לשרוד. יום אחד נפלה הפרה ומתה ואנו נאלצנו למצוא דרכים יצירתיות וחדשות על מנת להתפרנס, וכך התפתחנו והתעשרנו - הודות למותה של אותה פרה עלובה.

ולמי מאיתנו אין פרה שכזו? לפחות אחת...

- אצל אחד, זוהי אותו שולחן עבודה, התוקע אותנו לפחות 8 שעות ביום. עבודה שנואה, אפרורית, משעממת, שאינה ממצה אפילו עשירית מכוח הדמיון שנחנו בו, ממגוון היכולות הטמון בתוכנו - היצירתיות, הרצון לחדש, להפתיע, ליצור. אנו תקועים בעבודה משמימה, לא מוערכים, לא מעריכים, לא מתוגמלים כראוי, בעיקר כי כך התרגלנו והשינוי - מאיים.

- עבור אחר, הפרה העלובה היא ההישארות במערכת יחסים אומללה, בה אוחזים בכוח בפנטזיה אבודה, על אהבה מושלמת מחבקת וטובה, חברות אמת, אוזן קשבת ולב אוהב, אך במציאות היומיומית חיים בתוך בועה של צער וכאב, השפלה וניצול, אכזבה תמידית ולמרות זאת נאחזים בשקר, מחוסר האמונה שיכול וצריך להיות אחרת, שכל אחד מאיתנו ראוי להיות נאהב בזכות מי שהוא.

לכולנו יש פרה כזו או אחרת, כולנו חיים חלקים גדולים מחיינו לא מתוך בחירה, אלא מתוך כורח.

כולנו גדלים עם חלומות גדולים שחולמים הורינו עבורנו ואחר כך, כאלו שאנו רוקמים עבור עצמנו, משוכנעים שעוד מעט ונגשים את כולם.

כשאנו גדלים, אנו לומדים לדחוק את חלומותינו, לוותר עליהם, ללכת עם הזרם לעשות מה שצריך, מה שמצפים מאיתנו, להתנהג כמו כולם.

כך, אט אט, אנו אוספים לתוך חיינו פרות עלובות שחונקות את החדווה והיצירתיות, השמחה והחדשנות שאפיינו אותנו עד ממש לא מזמן.

אף פעם לא מאוחר מידי לבעוט החוצה את הפרה החונקת ולגלות מחדש את הכוח והאומץ, להסתכל ולראות אל מעבר לקצה האף, לשמוע ולהקשיב לרחשי הלב, לקרוא בשם לחלומות הכמוסים, קטנים כגדולים, להעז ולפרוץ את מחסומי ההווה הפחד והנינוחות שהופכים אותנו קטנים ומבוהלים.

 

SIMBLAWebsite Builder